יש ענקי רוח, בני אדם שלא רק חיו, מתו ונעלמו מבלי להשאיר דבר. אלו א.נשים שהשאירו חותם. שעשו משהו גדול, שנגעו בהרבה אנשים, השפיעו וקידמו אותנו. זה יכול להיות למשל בעזרת המדע, הטכנולוגיה, הפילוסופיה, העשייה החברתית והאומנות.
ענקים כאלו הם יוצאי דופן ולכן מרגש כל פעם שמתגלה גאון שכזה. ולעיתים המזל מאיר פנים וקורה שכמה גאונים משתפים פעולה ביחד.
מתי כספי ואהוד מנור הם דוגמה לשיתוף פעולה מופתי שכזה!
האחד מלחין, גאון מוזיקלי והשני משורר ואשף מילים.
תראו למשל את השיר חלומות שמורים. שיר שאת מילותיו כתב אהוד מנור ואת הלחן כתב מתי כספי:
חלומות שמורים
מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.
כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות
עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים.
ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.
זוהי דוגמה מופתית לתפקיד החשוב של האומנות וכיצד היא יכולה לגעת בנו ולפתח אותנו. השיר מתאר תחושות וחוויות שיש לכל מי שחי מספיק שנים וכבר עשה כברת דרך לאורך מסע חייו. אז מופיעים רגשות חדשים, רגשות של געגוע לילדות. כמיהה לתחושות שכנראה הלכו לאיבוד, "עולם מופלא של ילדותנו". כמיהה לקסם, ליופי וחלומות גדולים, לתום, שמחה ופשטות.
השיר נותן מקום ושם לתחושות הללו, אבל אז הוא גם עושה יותר מזה, הוא מבטיח לנו שכל אלו לא באמת הלכו לאיבוד. הם עדיין איתנו, רק מוסתרים מתחת לתילי מילים, ניסיון חיים, שריטות וצלקות. ולפעמים קורה משהו שמזכיר לנו אותם ומחזיר אותנו לאותן תחושות נפלאות,
לאותם "חלומות שמורים" שתמיד נשארים עד יום מותינו.
תפקיד האומנות הוא לפתח אותנו, לגרום לנו להיות מודעים לאיך אנחנו עובדים, מה מפעיל אותנו ולמבנה הנפש שלנו. כי רק שיש מודעות אפשר גם לבחור איך רוצים לחיות. כדי לעשות את זה האומנות משתמשת בשפת החוויה. השימוש במילים ובמוסיקה גורם לנו לחוות וכך להתחבר למסר של השיר. אהוד מנור עשה את זה בעזרת מילים מרגשות ועמוקות, ומתי כספי השלים אותו בעזרת מנגינה שמרטיטה את הלב. מוסיקה שהיא כולה רגש עוצמתי טהור:
מתי ידע להלחין כאן מוזיקה שמעבירה בי צמרמורת בכל פעם מחדש, שמחברת אותנו בדיוק לרגשות הכמיהה, הגעגוע לילדות, העצבות על משהו שהיה ואינו עוד, אבל גם לעוצמה של הרגעים הנדירים הללו שמחזירים אותנו בבת אחת לאיך היה להיות ילד. לא יאמן שאת כל זה הוא מצליח לעשות רק בעזרת כלי נגינה אחד- הפסנתר.
מתי שר כאן בקול גבוה יחסית, ויש משהו יפהפה בשילוב הזה של הקול הגבוה והנוגה של מתי, עם המנגינה העצובה ומלאת הגעגועים. אבל יש במנגינה הזו עוד משהו, מין בהילות. השירה לא מפסיקה, מילה רודפת מילה. כאילו הוא רוצה להספיק להגיד הכל, מהר מהר, לפני שהכל יגמר. לפני שהרגע הנדיר בו התחברנו שוב לעצמנו יעלם והכל יחזור להיות כרגיל.
תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו לשיר שוב,
שילוב גאוני של מילים ומנגינה!
ומילה אחרונה, לא חייבים להגיע למקום הזה בו משקל החיים דוחק הצידה את תחושת הקסם בעולם, את החלומות ואת הפשטות. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להשקיע. להיות מודעים לעצמנו ואיך לשמור על מה שחשוב לנו ועל דרך החיים בה אנחנו רוצים לחיות את חיינו. יש לנו את היכולת והעוצמה לא להישבר ולחיות מתוך קסם חיים בהם לא רק שלא הפסקנו לחלום, אלא שעכשיו גם יש לנו את ניסיון החיים איך להגשים את החלומות שלנו. פשוט אולי זה לא יהיה, אבל זה בהחלט יהיה קסום ומלא משמעות. וכמו שהשיר מבטיח לנו, החלומות שלנו שמורים בתוכנו, תמיד אפשר לחזור ולהתחבר אליהם כדי להתחיל בשינו. כדי לחזור לעצמנו ולקסם הסובב אותנו.
רוחניות חילונית 