על האשם

על האשם/ לאה גולדברג

וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאֹד,
כִּי הָיִינוּ עֵדִים לְמוֹתוֹ הַמְכֹעָר שֶׁל עוֹלָם שֶאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ
כִּי כָּבֵד מִדִּמְעוֹת אֲבֵלִים, מִלֵּילוֹת נְדוּדִים,
כָּבֵד דִּמְכֶם הַנִּשְׁפָּךְ.
לֹא שִׁכְחָה נְבַקֵּשׁ, וְהַנֵּס, אִם יָבוֹא, לֹא יַצִּיל,
כִּי היָה הַמָּגוֹר וְאֶת מִי עוֹד יִגְאַל הַמַּלְאָךְ,
תְּפִילָּתֵנוּ נָדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל,
אַל תִּסְלַח לָנוּ אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!

הֲנוּכַל עוֹד בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהַבִּיט בְּעֵינֵי יְלָדֵינוּ
בְּחִיּוּךְ שֶׁנִּרְגַע וְקוֹרֵן בְּשַׁלְוַת-הֲתְּבוּנָה?
לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְִהנֵּה הוּא דָבַק בְּיָדֵינוּ,
אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.
——-
כשהחלו להגיע לארץ ולעולם ידיעות על פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתבה המשוררת לאה גולדברג בעיתון השומר הצעיר

"המשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכחו את הערכים האמתיים של החיים", טענה גולדברג. "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה. החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר, את המוות ולא את הרצח".

שלוש שנים אחר כך, ב-23 באפריל 1943 פרסמה גולדברג בעיתון 'דבר' את השיר "על האשם".

אז על מה האשם?
לפי דעתי, על מות התום, על כך שהאדם שחווה אובדן לא יכול יותר להישאר אוהב חיים כמו שהוא היה לפני ולא יעזור אפילו נס או סליחתו של אלוהים.
האם זהו גורלנו אחרי השביעי לאוקטובר?

הפירוש הזה מתחבר עם שירה של לאה גולדברג האומנם. האומנם נצליח להנות שוב ממתנת החיים?

האמנם
לאה גולדברג

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.