מאת: ניר להב

פורסם לראשונה בבלוג חופשי ומאושר שנת 2011.

בפוסט הקודם, איך פספסנו את אחד הלקחים החשובים ביותר של השואה הראתי ארבעה ניסויים בפסיכולוגיה חברתית שנעשו אחרי השואה. הם מלמדים אותנו הרבה על מה זה אומר להיות אנושי ואיך יכול להיות שרוע כה גדול כמו השואה התרחש. המסקנות לא נעימות, אבל חושפות מה הם נטיות האדם ולכן חשובות. גם הפעם נסתמך על שני ניסויים, שניהם קשורים לטלויזיה, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. מארבעת הניסויים הקודמים נראה שאנחנו מאד כנועים כשיש קונצנזוס חברתי ונשנה את ההחלטות שלנו לפי ההסכמה הזו, גם אם אנחנו יודעים שהרוב טועה. נראה גם שאנחנו מאד צייתנים וסביר להניח שלמרות שאנחנו לא רוצים להיות רעים, עדיין נפגע באנשים אם קיבלנו הוראה לעשות זאת ממקור סמכות שלקח על עצמו את האחריות למעשה. ראינו איך קל לנו להכנס לתפקיד שהגדירו לנו ולהכניס אחרים לתיוגים, הכללות ותפקידים. אנחנו ננסה לנצל כמעט בכל הזדמנות את הכוח שיש בידינו כנגד מי שחלש יותר, ובכלל נראה שאנחנו בטוחים שהאמת נמצאת אצלנו באופן בלעדי ושכל הכללה שעשינו היא אמת מוחלטת. ראינו עוד את הבנאליות של הרוע. הרוע יכול להיות דבר בנאלי ויום יומי, והוא מבוצע ע"י המוני אזרחים "רגילים" שרק מבצעים את תפקידם.

עכשיו נשאלת השאלה, מה עושים הלאה? לפי הניסויים נראה שהנטיות הללו טבועות עמוק באדם. אז האם אפשר בכלל למנוע מתופעות כמו השואה להתרחש שוב בעתיד?

אני חושב שכן.

יהיו כאלה שיגידו שהמסקנה מהניסויים הללו היא שיצר האדם רע מנעוריו ואין מה לעשות. לדעתי זה לא נכון, התשובה שוכנת בחינוך ובתרבות שאנחנו מעבירים לילדינו. ראינו שיש לאדם נטייה לתייג ולהכליל וברגע שהוא עשה זאת קשה להשתחרר מהתיוג. ההכללה הופכת לאמת, למרות שהיא לא מייצגת את המציאות. אז לא כדאי לעשות שוב את הטעות הזו ולהכליל את כל המין האנושי ולתייג את האדם כיצור בעל תכונות רעות שטבועות כל כך עמוק עד שאין סיכוי לשנות אותן. למרות השואה ולמרות ההרגשה הרעה שנשארת אחרי שקוראים את תוצאות הניסויים הללו צריך לא לוותר, לא ליפול לתיוג פאסימי אלא ללמוד מהניסיון ומהניסויים איך אפשר להשתפר.

צריך לזכור שתוצאות הניסויים מראות נטייה להתנהגות, ונטייה אפשר לשנות. אם לא נעשה כלום, אז רוב האנשים ילכו אחרי הנטיות, כמו שראינו בניסויים. אך בעזרת חינוך אפשר לשנות הרגלים והתנהגויות. מספיק להיזכר איך בעזרת חינוך לתרבות מסויימת הצלחנו להתגבר על הנטייה שלנו לאכול עם הידיים וכיום הרוב המוחלט של בני האדם אוכלים ארוחות עם סכין ומזלג (או מקלות אכילה). בעולם המערבי לא נשמע דבר כזה לאכול עם הידיים, זה מלוכלך ולא יאה חברתית. האדם שיעשה זאת יחשב מיד פרימיטיבי וינודה. תראו כמה כוח יש לחינוך, וזו דוגמה שולית על נושא לא חשוב במיוחד. אנחנו צריכים לנצל כוח זה כדי לשנות את הנטיות ההרסניות שראינו קודם.

נתחיל עם ניסוי נוסף, הפעם מימינו. בתחילת שנות האלפיים שודרה תוכנית הטלויזיה המצויינת של הבי בי סי בשם ילד בן זמננו (ששודרה בארץ בערוץ 8 של הכבלים). בתוכנית עקבו אחרי התפתחות ילדים שנולדו בשנת 2000 במקומות שונים ומשכבות כלכליות שונות בבריטניה. התוכנית המשיכה עד שנת 2018 כאשר הילדים היו בני 18. באחת התוכניות, כאשר הילדים היו בני חמש בלבד, היה ניסוי מעניין שקשור לדעות קדומות לגבי מה זה אומר להיות עני ועשיר. שימו לב לתשובות הילדים מי גר בבית הישן והחדש ומה התכונות שמתארות את האנשים הללו:

שימו לב שכבר בגיל חמש הילדים הפנימו לא רק איפה גרים העניים ואיפה גרים העשירים אלא גם שהעניים הם ילדים רעים שלא כדאי להיות חברים שלהם.

הנה דוגמה נוספת מהתוכנית, הפעם ניסוי לגבי דעות קדומות וגזענות כלפי "כהי עור" יוצאי אפריקה (שימו לב לפוליטיקלי קורקט שלי..). ביקשו מילדים בני 3-4 לבחור מתוך תמונות חברי הגן שלהם עם מי הם רוצים להיות חברים. מסתבר שאף אחד מהילדים לא בחר בילד כהה עור כחבר, ומה שמפתיע עוד יותר, אפילו הילדים כהי העור עצמם לא בחרו בילדים כהי עור אחרים כחברים שלהם! איך אפשר להסביר את התוצאות הללו?

נראה שכבר בגיל 3-4 ילדים מפנימים נורמות חברתיות. אפילו הילדים כהי העור הפנימו שלהיות כהה עור זה לא טוב ומתרחקים מילדים כהי עור אחרים. נראה שכבר בגיל קטן מאד אנחנו לומדים מהסביבה ערכים ונורמות, מה טוב ומה פחות טוב, מה מקובל ומה דחוי. אני בטוח שלא כל ההורים של כל הילדים הללו הם גזענים ושלא כל ההורים אמרו לילדים שלהם מפורשות שלהיות כהה עור זה פחות טוב. המסקנה מכאן היא שהילדים קלטו מהסביבה, ולאו דווקא מההורים, את הנורמות הללו. כנראה שכחברה אנחנו מעבירים שלא במודע ערכים ונורמות גזעניות בלי שאנחנו מתכוונים לכך בכלל (לפחות רובינו). יש תוצאה עוד יותר מפתיעה לניסוי הזה, אבל נחזור אליו בהמשך.

אז איך נחנך ונבנה תרבות עם ערכים ונורמות שבהם הסיכוי לרוע כמו השואה יהיה מאד נמוך?

מניסוי שעשה אלברט בנדורה בשנת 1961 לגבי השפעת אלימות בטלויזיה על ילדים ראו שכשילדים רואים בטלויזיה שמכים בובה ואח"כ הם ראו את אותה בובה בחדר ליד, הם נעשו אלימים כנגד הבובה בצורה משמעותית לעומת ילדים שלא ראו את התוכנית. ראו גם שהילדים התנהגו בצורה הכי אלימה כשהם ראו בתוכנית שהאדם שהיכה את הבובה קיבל על זה חיזוק, והילדים התנהגו בצורה הכי פחות אלימה כשהאדם בתוכנית קיבל עונש על התנהגותו. הם היו פחות אלימים אפילו מילדים שכלל לא ראו את התוכנית:

 האם הטלויזיה עושה אותנו אלימים? מתוך התוכנית ילד בן זמננו

הניסוי בתוכנית ילד בן זמננו משחזר את ניסוי בנדורה על ילדים בני 3-4. מעניין לראות שהדג שלמד מתוך צפייה בטלויזיה היה מרותק למרקע, בדיוק כפי שילדים קטנים מרותקים למרקע ולאחר מכן גם הדג וגם הילדים חיקו את ההתנהגות שהם ראו בטלויזיה. האם זהו סימן לכך שהם לומדים מהטלויזיה איך להתנהג? הקטע מדגים יפה מאד את הכוח של החינוך ושל הטלויזיה כמכשיר מחנך.

הניסוי הזה מזכיר לי את הניסויים הקודמים. נראה שאנחנו עובדים, ילדים כמבוגרים, לפי שיטות של חיזוק וענישה. תחשבו על הניסוי של מילגרם ושל זימברדו, כשאנשים הרגישו חיזוק מהסביבה או מהחוקר הסמכותי, הם המשיכו לעשות פעולות אלימות, ממש כמו הילדים. אם הם לא היו מקבלים חיזוק להתנהגות האלימה, או מקבלים עונש עליה, הם היו מפסיקים ולא חוזרים עליה יותר. מכאן שחלק חשוב מהחינוך צריך להתבסס על חיזוק ההתנהגויות הרצויות וענישה במקרה של התנהגות לא רצויה.

כמובן שלא צריך להגזים עם פעילות הענישה, עדיף לבחור בדרכים של חיזוק ולא של ענישה. אחת הבעיות עם ענישה, שהרבה פעמים גם היא סוג של אלימות. המעניש מכריח את המוענש לעשות משהו שפוגע בו (למשל לא לאכול ארוחת ערב). אז אם רוצים לחנך לחוסר אלימות, עדיף להשתמש בכמה שפחות אלימות וענישה, כי אי אפשר לחנך לחוסר אלימות בעזרת אלימות. לכן נשארנו עם חינוך שמשתדל לנקוט כמה שיותר בשיטות של חיזוק וכמה שפחות בשיטות של ענישה.

חיזוק של כמה סוגי ערכים- שאיפה לתרבות רציונלית, ערכים הומוניסטיים, ערכים אינדיוידואליסטים וחשיבת עומק ורוחב.

ערכים הומוניסטיים הכוונה לכך שבעקבות החינוך נפנים שאין הבדל מהותי בין בני אדם, במהות כולנו שווים. כך נגיע לפתיחות וקבלה של השונה גם אם הוא חלש ממך וגם אם אנחנו לא מבינים אותו. כי להיות אדם יותר חשוב מלנצח במאבקים אידיאולוגיים. זהו לא רק חינוך ברמת הידע היבש אלא גם חינוך רגשי לחשיבות פיתוח האמפתיה ואהבת הזולת וחינוך בהכרת החשיבות לנסות ולהבין את האחר הנה דוגמה לחינוך הומוניסטי:

זהו קטע מהסרט המצוין, "העזרה". בקטע זה רואים אישה צעירה וגזענית שאפילו לא מודעת לכך שהיא גזענית בגלל שזו הנורמה המקובלת בסביבה. לכן כל כך חשוב להטיל ספק בכל ובמיוחד במה שאנחנו מאמינים בו בלב שלם. רק כך נוכל להרחיב את ההסתכלות שלנו ולהבין ולבחור איזה נורמות חברתיות שלמדנו טובות ואיזה גזעניות.

ערכים אינדיוידואליסטים הכוונה לכך שלכל אדם יש לא רק את הזכות לחיות אלא גם את הזכות לממש את עצמו, ז"א החופש לבחור בעצמך את מסלול חייך. כדי לחזק ערכים אלו צריך ללמד ולחזק את החשיבות של הטלת הספק ובדיקת הדרך בעצמך ולחזק אצל האדם את הבטחון בעצמו ואת האומץ ללכת בדרך שהוא בחר לעצמו. רק אם נצליח לתת כלים לאדם כיצד לחזק את הבטחון שלו, יהיה לו מספיק אומץ להטיל ספק, לבחור את דרכו ולא ללכת בדרך הקלה, הדרך הקונפורמיסטית והצייתנית. הנה דוגמה לחינוך אינדיוידואליסטי שכזה:

תחשבו שונה! תהיו מיוחדים

מה שמצחיק שהקטע היפיפה הזה שכתב והקריא סטיב ג'ובס הוא בעצם פרסומת משנות השמונים לחברת אפל.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מדאיגה בה יש אנשים שכביכול מגלים ספקנות כה רבה עד שהם לא סומכים יותר על אף אחד או נופלים לכל מיני תיאוריות קונספירציה הזויות (ראו למשל את הפוסט שלי, האם הנחיתה הראשונה על הירח באמת התרחשה?). לכן, צריך להבהיר את מגבלות הערכים האינדיוודואליסטים. יש עליהם מגבלות משום שגם ערכים אלו, כמו כל שאר הערכים, נשענים על כמה עמודי טווח יסודיים יותר, מעין אקסיומות. היסודות הללו הן למשל ההבנה שאם לא רוצים תרבות אלימה צריך לשאוף לתרבות רציונלית, בה האמת חשובה ואמורה להיות נר לרגלנו. ובה יש דו שיח ודיון בו מוצגים דעות שונות וטיעונים לכל צד ובעזרת הדיון הרציונלי אנחנו מנסים להגיע להחלטה מה נכון ומה לא, ואם אין אפשרות להגיע לקביעה כזו, אז להגיע לעמק השווה. מתוך השאיפה לתרבות רציונלית נובע גם הצורך החשוב בהטלת ספק. אנחנו יצורים סופיים ומוגבלים ולכן לא יכולים לדעת הכל. לכן הלימוד שלנו לא נספק לעולם ולכן אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בערבון מוגבל ולהטיל ספק גם בחברה ובידע, אבל גם בעצמנו ובאמונות שלנו. אחרי שהטלנו ספק, צריך לברור מה אמיתי ומה לא ולבחור איך להתנהג בעזרת אותה דרך רציונלית. זה למשל אומר שאם אחרי בירור העובדות והטיעונים של כל צד יצא שאנחנו טעינו, אנחנו צריכים לקבל את העובדות ואת הסתירות שהתגלו בטענות שלנו ולא להיות כמו ילדים קטים במאבק כוחות שממשיכים לריב רק כדי לא "להפסיד". מצד שני, אם יוצא שאנחנו צדקנו, אנחנו צריכים להיות מחנכים טובים, להרים את הצד השני, ולא לפגוע בצד השני או לחוש עליונות עליו.

לצערי, אני חש שבשנים האחרונות אבן הפינה הזו של שאיפה לתרבות רציונלית התערערה מאד. אנשים לא מטילים ספק באמונות שלהם, מתעלמים מהאמת או מסתירות בטיעונים שלהם ולא מוכנים לשנות את דעתם. הבעיה בתרבות כזו היא שאם אין תרבות רציונלית בה אנשים יכולים לסמוך זה על זה שיש דרך איך לשנות את דעתך ולהגיע להסכמות, מה שנשאר זו אלימות. תרבות בה הדרך היחידה לשכנע את האחר היא בעזרת כפיה. זוהי חזרה להישרדותיות בה החזק מנצח ללא קשר לאמת או לצדק. כך אנחנו בסכנה ליפול שוב ושוב למקרים של רוע קיצוני כמו השואה. לכן, כל מערכת חינוך ששואפת לתרבות לא אלימה חייבת להתחיל מחינוך לאבן הפינה של הרציונליות (ולצידה כמובן גם שימת דגש על חשיבות הרגש ועל שילוב השניים בצורה הוליסטית שמחזקת את האדם).

דגש נוסף צריך להיות על חינוך לחשיבה פילוסופית – חשיבה לעומק ולרוחב. הכוונה בחשיבה פילוסופית היא שבנוסף לפיתוח של חשיבה לעומק על תחומים מסוימים יש צורך לפתח כלי של חשיבה רוחבית. חשיבה שרואה את ההקשרים בין נושאים שכביכול נראים שונים. כך למשל להתעמק לא רק כיצד מפתחים בינה מלאכותית אלא גם על ההשלכות האתיות שיכולות להיות לפיתוחים שלנו. כך נחנך את האדם לרצות להתפתח בתחומים רבים כדי להיות שלם וכדי לממש את היכולות שלו בצורה המירבית. לא רק להיות מעין מומחה "סבאנט" לתחום מסיים אלא לראות את ההקשרים ואת האחריות שלו לתחומים רבים. התקווה היא שבעזרת פיתוח חשיבה פילוסופית התירוץ הידוע של "אני רק בורג במערכת" יהפוך לתירוץ ילדותי חסר שחר ונקבל חברה של בני אדם שיש להם את הכלים לקבל החלטות מוסריות מושכלות ומודעות. ושוב, כחלק מהחשיבה הפילוסופית הרחבה הזו, אנו צריכים לא להתעלם מהרגש ולהראות גם את חשיבות הרגש לעולמו הפנימי של האדם ולתת לאדם כלים רגשיים כדי שיהיה שילוב של כל הצדדים שיש בנו בצורה הוליסטית שמחזקת את האדם.

בעזרת חינוך אפשר ליצור את החוויה ואת ההבנה שהחיים הם מסע ארוך ואישי שאמור להוביל להתפתחות אישית. לכל אחד ואחת יש את הזכות למסע ההתפתחות האישי הזה בו כל אחד בונה לעצמו את הדרך שלו. כדי שנוכל להמשיך במסע חייבים לתת לכולם מקום ולנסות וללמוד מהם מה הדרך שהם עושים. כך נוכל להיפתח לדרכים חדשות שלא חשבנו עליהם וכך נוכל להמשיך ולהתפתח. בצורה כזו אנחנו מאחדים את כל הערכים הללו למסגרת אחת ומראים את חשיבות הקשר בין האנשים האינדיווידואלים השונים כדי שנוכל להמשיך להתפתח.

לדעתי, רק ע"י חיזוק ועידוד של התנהגויות כאלה נוכל לשנות את נטייתנו לראש קטן ולקונפורמיזם ונוכל לחזק התנהגות אמיצה שהולכת בדרכה ולא נכנעת לתכתיבי סמכות. במצב כזה אולי אחוזי הציות בניסויים של אש ושל מילגרם ירדו. כשנוסיף לזה את החיזוק של ערכי ההומוניזם נגיע אולי לחברה שפויה יותר שלא ממהרת להתייחס לתיוג אנשים ולהכללות כאל אמת מוחלטת, אלא יודעת להעמיד את ההכללות במקומן הראוי. חברה בה לאנשים יש יותר בטחון בעצמם ולכן יכולים לקבל יותר את מי ששונה מהם ולא צריכים להשתמש בכוח שניתן להם כדי להשפיל את מי שחלש יותר. אנחנו משפילים מישהו אחר כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו, כדי להרגיש חזקים לעומת מי שהשפלנו. אך ברגע שיש לנו ביטחון בעצמנו ואנחנו יודעים שאנחנו חזקים, הצורך להשפיל את החלש יורד פלאים. כך אולי נקבל תוצאות חיוביות יותר מניסויים כמו ניסוי הכלא של זימברדו ולא נראה ניצול סמכות והתעללות בחלש.

עוד דבר חיובי שיכול לצמוח מחברה בה לאנשים יש יותר בטחון בעצמם הוא שאז לא נצטרך למצוא לעצמנו משמעות מזויפת בהשתייכות לקבוצה שמבדילה את עצמה משאר הקבוצות. תחשבו לרגע על קבוצות ספורט או על מדינה שלמה, אנחנו מאד אוהבים להבדיל את עצמנו מהשאר וכך להרגיש מיוחדים, יותר טובים משאר הקבוצות הזרות. מאד נחמד לאהוד קבוצה מסוימת, אבל תמיד קיימת הסכנה שההבדלה הזו תוביל לגזענות, לדחיית השונה ולשנאה. לכן כדאי להיזהר ולהוריד את הצורך הזה למינימום.  ברגע שהתרבות תחזק התנהגויות שמובילות את האדם להרגיש בטחון בעצמו, הוא כמעט ולא יזדקק לקבוצה גדולה יותר שמבדילה את עצמה. הבטחון שלו לא יבוא מהקבוצה מבחוץ, אלא מתוך עצמו, מהדרך שהוא עושה ומהפעולות שלו. כך לא רק שנקבל את האחר, השונה והחלש מבלי לפחד ממנו, אלא גם  נרגיש מספיק חזקים לעזור לחלש. מכאן שהחינוך שלנו צריך לספק לאדם כלים איך לחיות חיים ראויים, חיים של אומץ ובטחון בו לאדם יש את היכולת ליצור את עצמו ולהגשים את חלומותיו והוא מבין את חשיבות החיים בחברה, ההתפתחות האישית והחברתית והעזרה לאחר.

כדי להצליח לחנך לערכים אלו לא מספיק החינוך המקובל של ימינו. צריך חינוך אקטיבי שדוחף את החברה לערכים אלו.  לא מספיק לדוגמה לא לחנך לגזענות, אלא צריך לחנך לשיוויון.  אחרת אנחנו ניפול חזרה לנטיות כמו שראינו בניסויים. כאן אני רוצה לספר על התוצאה המעניינת ביותר מהניסוי שערכו הבי בי סי על ילדי הגן לגבי גזענות. החוקרים ראו שאף ילד לא רצה להיות חבר של כהי עור, אפילו לא כהי העור בעצמם, חוץ מיוצא דופן אחד. היה ילד אחד, כהה עור, שכן בחר בחברים כהי עור. החוקרים השתוממו, מה כל כך מיוחד בילד הזה? למה הוא שונה?

הם בדקו ומצאו. מסתבר שאמא שלו פחדה שהוא יגדל עם רגשי נחיתות בגלל צבע עורו ולכן כבר שהוא היה תינוק היא החלה בחינוך אקטיבי כדי שיהיה גאה בעצמו ובמוצא שלו. לדוגמה, עוד לפני שהוא ידע לדבר היא הייתה לוקחת אותו לסיורים מודרכים בבית של מרטין לותר קינג (מנהיג אפרו-אמריקאי מרכזי משנות השישים בארצות הברית שנרצח). ז"א שבעזרת חינוך אקטיבי מכוון מטרה היא הצליחה לתת לו ביטחון בצבע העור שלו כך שהוא לא סיגל לעצמו נורמות גזעניות, כמו שאר הילדים. הנה הקטע מתוך התוכנית:

המצב כיום הוא כמובן לא המצב הזה. אין היום חינוך אקטיבי ואין כמעט חינוך לתרבות רציונלית, לערכי ההומוניזם, החשיבה הרחבה והאינדבידואליות. ההיפך, אני מרגיש שביה"ס בא ללמד את הילדים צייתנות, סדר והליכה בתלם. בנוסף, תרבות המערב חווה משבר שמתבטא בנורמות מאד בעייתיות כמו למשל ויתור על הדרך הרציונלית או על חשיבות האמת והעומק. לדוגמה, כולם מצפים מהתוכן שהם צורכים להיות מהיר, קצר ופשוט והמילה חפירה, הפכה למילת גנאי. פוסט כמו שאתן קוראות עכשיו, באורך הזה, יגיע בימינו למעט אנשים..

אנחנו צריכים להחליט מה יותר חשוב לנו. אם אנחנו רוצים חברה מפותחת יותר בה הסיכוי לרוע כמו השואה הוא נמוך, חייבים לחנך ולדחוף את הדורות הבאים לתרבות רציונלית בעלת ערכים של אהבת האדם, הטלת ספק, חשיבה רחבה ומעמיקה וחוסר צייתנות. חייבים לתת להם כלים כיצד לחיות בצורה שלמה המשלבת את ההגיון עם הרגש ומתוך בטחון בעצמם ובדרך שלהם לאור הערכים הללו. כך, ככל שיעברו הדורות, נגיע לחברה טובה יותר. לכן אני פונה אליך, כרגע הכל תלוי בך, אין על מי לסמוך חוץ מהחינוך שלך. אני אומנם מעביר הרצאות על נושאים אלו, אך זוהי רק טיפה בים.

אנחנו צריכים חינוך בבית ובבתי הספר שיהיה נגד הנטיה שלנו לצייתנות, נגד הנטייה שלנו לגזענות ונגד הנטיה שלנו לדיכוי מי שחלש מאיתנו. צריך להתחיל בבדיקה של עצמנו, לפי איזה נורמות אנחנו חיים ומחנכים? האם אלו נורמות מדכאות או נורמות שיוויוניות? נורמות שמעודדות צייתנות וקונפורמיזם או נורמות שמעודדות חופש מחשבה ופעולה של היחיד? ואז להתנהג ולחנך לפי הנורמות שבחרנו.

כך אולי יהיה לנו סיכוי להשתנות, כך אולי רשע כמו השואה לא יחזור בעתיד וכך נתפתח ונהיה בני אדם טובים יותר.

העיסוק בשואה ומסקנותיה יכול להוביל לפסימיות ולמסקנה שיצר האדם רע מנעוריו ושאין הרבה מה לעשות בנושא. אך אם באמת זהו המצב? האם יצר האדם רע מנעוריו? על כך במאמר הבא בסדרה.

שלום חנוך – אל תקרא לי עם

 הרבה אומנים מתייחסים לנושאים הללו ביצירות שלהם. לדוגמה שלום חנוך בשיר אל תקרא לי עם מאלבומו 'ערב ערב'. בשיר הוא מבטא את הערכים האינדיודואליסטים שרואים את היחיד במרכז במשפטים כמו "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם" או "אין שום עם סגולה, יש רק יחידים". ואת הערכים ההומוניסטים במשפטים כמו " שוב אתה חושב שאתה חכם, אם לא שמת לב גם אני קיים" או "כשאויבים מפעם הם היום אחים". הוא גם מביע את החשש שלו מפני השתלטות של ערכים מסוג אחר, ערכים גזעניים ודכאניים – "לא מאלוהים, ממך אני חרד..גם המציאות זקוקה להגנה". בעזרת השיר הוא בעצם מחנך ומפיץ את הערכים הללו. זהו חלק מהחינוך האקטיבי שצריך להיות. אך זו רק התחלה, החינוך הזה צריך להיות מכוון ומודע לעצמו ומושרש בחברה כולה.

אל תקרא לי עם

אם אתה עובר אצלנו בשכונה
תראה שם על הקיר כתובת ישנה –
"ישמור אותי האל מפני האמונה"

אין שום עם סגולה יש רק יחידים
לא כולם טיפשים ולא כולם מודים
אלה יהודים ואלה יהודים
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם.

אותה גלות גם פה לשווא אני עובד
כמה עוד גולני מול מתאבד בודד
לא מאלהים, ממך אני חרד

שוב אתה רוכב כשנשפך פה דם
שוב אתה חושב שאתה חכם
אם לא שמת לב גם אני קיים
מה יש לי איתך מה יש לי איתם
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם

כשפרחים פורחים וילדים שמחים
ואויבים מפעם הם היום אחים
הגיבורים נחים והגבולות פתוחים
השיירה עוברת והכלבים נובחים…

אדם נשאר אדם אל תקרא לי –
אל תקרא לי עם.

אם אתה עובר אצלנו בשכונה
תראה שם על הקיר כתובת ישנה –
"גם המציאות זקוקה להגנה,
ישמור אותי האל מפני האמונה"
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם.