התודעה היא אחת התופעות המסתוריות ביותר בטבע. כיצד 1.4 ק"ג של רקמת מוח יוצרת מחשבות, תחושות, רגשות ועולם פנימי? ואיך יכול להיות שאי אפשר למצוא את החוויות הללו במוח? עד היום אין שום תיאוריה שמצליחה להסביר מהי תודעה ולפתור את המסתורין האופף אותה. ביוני 2022 פרסמתי תיאוריה פיזיקלית חדשה שמבוססת על עקרון היחסיות כדי לפתור מסתורין זה.
אני מתרגש!
בפעם הראשונה אחת התיאוריות שלי יצאה לאוויר העולם!
כשהייתי בכיתה ג` מצאתי ספר על אלברט איינשטיין. באחד הפרקים היה רשום שלפי תורת היחסות, אם עוברים את מהירות האור אפשר לנוע אחורנית בזמן. התובנה הזו הציתה את דמיוני. הבנתי שאם אנחנו חיים במציאות בה דברים לא הגיוניים הם אפשריים, כמו למשל לנוע אחורה בזמן, אני חייב להמשיך ולהתמקד בדיוק בנושאים הללו. כיצד להפוך את הלא הגיוני למציאותי וכך להרחיב את חיי היום יום המשעממים וחסרי המשמעות לחיים המעניינים והמשמעותיים שהם יכולים להיות. באותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות פיסיקאי.
עברו מאז הרבה שנים. היום אני יודע שאכן באופן עקרוני ניתן לבנות מכונת זמן, אבל הספר לא דייק. למדתי גם שיש עוד הרבה תופעות שנראות לא הגיונית אך בכל זאת אמיתיות ושהתופעות הללו הן רמז להבנה עמוקה יותר מהי המציאות האמיתית שאנו חיים בה. בסופו של דבר לא המשכתי לפתח את רעיון מכונת הזמן אלא עברתי לרמזים האחרים. להפתעתי גיליתי שלא צריך להתרחק יותר מדי ובתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש תופעה לא הגיונית שכזו, היכולת להיות מודע לעולם ולעצמך. מאז ניסיתי לפתח תיאוריה פיזיקלית שתסביר מהי התודעה וכיצד היא נוצרת כדי לפתור את המסתורין של התודעה וכך להרחיב ולחשוף עוד חלק מתוך המציאות המדהימה שאנו חיים בה.
אז הנה זה בא, אני נרגש להציג בפניכם\ן את "התיאוריה היחסותית של התודעה" שפיתחתי! היא פורסמה ביוני 2022 בעיתון המדעי Frontiers of Psychology (למאמר).
זוהי תיאוריה פיזיקלית שמורכבת מחלק מתמטי וקוגניטיבי וכן מחלק פילוסופי שמטרתן לתת פתרון למה שמכונה הבעיה הקשה של התודעה. עד היום אין תיאוריה שמצליחה להתמודד עם הבעיה הקשה של התודעה, ואני חצוף מספיק להציע פתרון משל עצמי.
אז מי שרוצה להבין מה הבעיה הלא הגיונית שמסתתרת בתוכנו, למה יש כאן מסתורין כה גדול, מהי התיאוריה החדשה שלי ואיך היא פותרת את הבעיה הקשה של התודעה, מוזמן לצלול איתי לעומק מחילת הארנב! את הכתבה הזו חילקתי לשני פוסטים. בפוסט הנוכחי נגדיר מהי בכלל תודעה ונראה מהי הבעיה הקשה של התודעה ומדוע היא כה מסתורית. בפוסט הבא נראה איך אני פותר את הבעיה הקשה בעזרת התיאוריה היחסותית של התודעה.
מהי תודעה?
לפני שנתחיל קודם כל צריך להגדיר על מה אנחנו מדברים, מה היא בכלל תודעה? (או מודעות. ההבדל בין המילים הוא שמודעות היא בד"כ למשהו מסוים, למשל מודעות למה שרואים ואילו תודעה היא השם הכללי של אוסף כל המודעויות הללו.) ההגדרה המקובלת בתחום חקר התודעה היא שתודעה היא התשובה של יצור (או מערכת קוגניטיבית מסוימת) לשאלה "איזו מן חוויה זאת" (What is it like). למשל, איזו מן חוויה זו לראות צבע אדום? איזו מן חוויה זו להרגיש שמחה? איזו מן חוויה זו לחשוב מחשבה? איזו מן חוויה זו להיות ניר? וכדומה. אם ליצור יש תשובה לשאלה הזו, אז יש לו תודעה. כשאני ער, יש לי חוויה של איך זה לאכול תפוח ולכן אני מודע לתפוח (למי שמוטרד מהמילה חוויה, שיעבור לאנגלית, שם ההגדרה יותר נקייה, ללא שימוש במילה חוויה, למשל I have something that is like to eat an apple). לעומת זאת, כשאני תחת הרדמה או בשינה עמוקה, אין לי שום חוויה. כששואלים אותי איזו מן חוויה זו להיות תחת הרדמה אני אוכל לומר, זה לא מרגיש כמו כלום, זה כמו להיות מת. עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן כבר לא הייתי תחת הרדמה. לכן במקרה כזה, אין שום חוויה לגבי איך זה להיות תחת הרדמה ולכן אין שם מודעות ללהיות תחת הרדמה. התשובה לא חייבת להיות מילולית או שפתית. למשל, כל מי שגידל כלב או חתול יעיד עד כמה זה הגיוני שיש להם תודעה. הם מרגישים שמחה או כאב למשל. ז"א שיש להם תשובה לאיזו מן חוויה זו להרגיש שמחה. הם כמובן לא יודעים איך לתת תשובה כזו, אך בעקרון, בגלל שהם חווים שמחה, יש להם מודעות לשמחה.
אז מה כל כך מסתורי בזה?
במשפט אחד, שהתודעה פרטית ולא ניתנת למדידה מבחוץ. אבל כדי להבין למה זה לא הגיוני והזוי, ממש כמו לנוע לעבר, צריך לצלול עוד קצת פנימה.
מכל המחקרים עד היום נראה שהבסיס לתודעה נמצא במוח. כשמרדימים אותי, למשל, חומרי ההרדמה משנים את פעילות המוח ומורידים אותה לרמה מאד נמוכה ולכן המודעות נעלמת. כאשר מורידים את כמות חומרי ההרדמה, פעילות המוח תתעצם שוב והתודעה לעולם ולעצמי תחזור. עוד דוגמה, אם יש שבץ באזור מוחי בשם האינסולה לא תהיה לנו חוויית כאב יותר. מחט יכולה לחדור אלינו לאצבע ואנחנו לא נרגיש שום כאב. והפוך, אם ניתן זרם חשמלי לאותו אזור, הנבדק ידווח לפתע שהוא מרגיש כאב באצבע רק בגלל שהזרם החשמלי הפעיל את האזור באינסולה שאחראי על הכאב באצבע. כך, אזורים שונים במוח אחראים על אספקטים שונים של המודעות וכשנותנים להם גירוי חשמלי הנבדקים ידווחו שהם חווים משהו. היום אנחנו מדברים על כך שהמוח יוצר בעזרת תבניות ירייה של נוירונים ייצוגים של העולם ושל עצמנו. כשאני רואה תפוח, זו תוצאה של אור שהגיע לעין שלי, הפעיל תאים רגישים לאור והם התחילו לירות מתח חשמלי. הפעילות הזו המשיכה למוח ובסופו של דבר הפעילה את הייצוג המוחי של התפוח. כך המוח קידד את התפוח ויצר ייצוג של התפוח בעזרת פעילות הנוירונים והחומרים הכימיים שעוברים בין הנוירונים. באופן עקרוני ניתן להפעיל את הייצוג של התפוח גם ללא התפוח. כל שצריך לעשות זה לדעת להפעיל את תבנית הירי הנכונה של רשת הנוירונים והאדם יראה תפוח גם אם אין שום תפוח מולו. תופעה כזו קוראת לנו מידי לילה, אנחנו קוראים לזה חלום. כשאני רואה בחלום תפוח, זה בדיוק כתוצאה מהפעלת הייצוג המוחי של התפוח. כך, יש ייצוג מוחי לכל דבר, ייצוג מוחי לשמחה, ייצוג מוחי לעצמי וכדומה. כל פעולה מוחית שאנחנו עושים משתמשת בייצוגים. זה יכול להיות ייצוג של קלט חושי, כמו תפוח, ייצוג של רגש, כמו הנאה או ייצוג של משהו מופשט כמו מחשבה על מילה מסויימת.
הבעיה מתחילה בכך שרוב הפעילות המוחית שלנו אינה מודעת. רוב החישובים שהמוח עושה מתרחשים מבחינתנו בחשכה, אין לנו שום חוויה שלהם. כשאתן נזכרות בשם הנעורים של אימכן, אתן לא מודעות מה המוח שלכן עשה כדי לשלוף את הזיכרון הזה ובאיזה ייצוגים הוא השתמש. מבחינתנו השם פשוט קפץ משום מקום למרות שבפועל התרחשה פעילות רבה במוח שלנו. בפועל, העובדה שייצוג מסוים פועל כרגע אינה מספיקה כדי שנהיה מודעים לייצוג המוחי. אנחנו יודעים למשל שיש מינימום מסוים של זמן שמתחתיו לא תהיה מודעות לייצוג. צריך סביב 100-200 מילי-שניות (אלפיות השניה) כדי שנהיה מודעים לקלט ובזמן הזה הפעילות העצבית צריכה להתפשט ולהגיע לאזורים נרחבים ברשת המוחית כדי שנהיה מודעים לקלט. בגלל שהמוח שלנו יכול לבצע הרבה פעולות על הייצוגים הללו ללא מודעות נשאלת השאלה, מתי הייצוגים הללו הופכים להיות מודעים ומה קורה להם כדי שאנו נהיה מודעים להם?
וכאן לב הבעיה, כי אנחנו לא מודעים לאיך המוח מייצג תפוח בעזרת הפעילות שלו, אלא לתפוח עצמו. כשאני רואה תפוח, כפי שהבנתן, אני לא רואה את הקלט האמיתי שמולי, אני "רואה" את הייצוג המוחי של התפוח. לכן אני אראה תפוח גם בחלום כשאין שום קלט של תפוח מולי אלא רק הייצוג המוחי שלי של התפוח. אבל, איך אני "רואה" תפוח? הרי כל מה שיש זה רק פעילות מוחית שמייצגת את התפוח. אבל אני לא רואה את הייצוג המוחי עצמו של התפוח, הרי אני לא רואה תבנית ירייה של נוירונים, מה שאני רואה זה תפוח עץ עגול ואדום. אז איך נוצרת חוויית ראיית התפוח? באותו אופן, אני לא חווה את הייצוג המוחי שלי של הצבע האדום, אני לא חווה את הפעילות של הנוירונים באזור המוח המיוחד שמתמחה בצבעים, אני פשוט רואה אדום. אני גם לא חווה את הייצוג המוחי של הצורה הכדורית. במקום לחוות את הפעילות הנוירונלית שמייצגת עבורי תפוח אדום ועגול אני פשוט חווה תפוח אדום ועגול מבלי שיש לי במוח בשום מקום את הצורה הכדורית של התפוח או את הצבע האדום או את התפוח. אז איך החוויה הזו נוצרה בדיוק ואיפה היא? לפי אותו העקרון, כשאני חווה שמחה אני לא חווה את תבניות הירייה של הנוירונים שלי בעודם מייצגים את תחושת השמחה שלי, במקום, אני חווה רגש של שמחה. החוויה של התפוח או של רגש השמחה צריכה להיווצר במוח כדי שאוכל לחוות אותה, אבל במוח אני לא מוצא את החוויות הללו אלא רק נוירונים שיורים פוטנציאל חשמלי ונוירוטרנסמיטרים שעוברים בין הנוירונים. אז איפה החוויה עצמה? איך עוברים מפעילות מוחית לחוויה עצמה?
נניח שמישהי מסתכלת על תפוח ואומרת לי שהתפוח נראה אדום וטעים. בואו נניח שאנחנו בעתיד ויש לנו את המכונות המדויקות ביותר למדוד מה בדיוק קורה לה באותו זמן במוח. כל מה שנוכל למדוד בעזרת המכשיר הוא את הייצוגים המוחיים שיש לה של הצבע האדום, ייצוגים של התפוח וייצוגים של הציפייה לטעם טעים. אך, שוב, אותה הבעיה, היא לא חווה תבניות ירייה וייצוגים מוחיים. היא חווה צבע אדום, אך במוח שלה לא נמצא שום צבע אדום אלא רק ייצוג של הצבע האדום. אז איפה נוצרה החוויה של הצבע האדום?
אולי באזור מוחי אחר?
לא! כי גם שם לא נראה צבע אדום, אלא נראה עוד פעילות עצבית. בכל מקום במוח נראה רק פעילות עצבית ולא נמצא בשום מקום את המנגנון כיצד נוצרה החוויה של הצבע האדום שהיא חווה! אפילו אם מתוך הפעילות העצבית מפציעים תכונות חדשות ומורכבות, עדיין, כל התכונות הללו הן רק עוד פעילות עצבית שרק מייצגת את חווית הצבע האדום, אך היא לא חווית הצבע האדום עצמה.
מה הולך כאן??
חסר לנו שלב מהותי בתהליך, חסר לנו הסבר למנגנון יצירת החוויה מתוך הפעילות המוחית. בלי המנגנון הזה אנחנו נתקעים בשלב הייצוגים המוחיים, בפעילות מוחית שנמצאת בקורלציה עם הקלט, אבל ראינו שזה לא מספיק, אנחנו לא מודעים לכל ייצוג מוחי, צריך עוד מנגנון שיהפוך את הייצוג לחוויה מודעת. אבל אזורי המוח השונים מייצרים רק עוד פעילות מוחית ועוד ייצוגים. איך המוח עובר מתבניות ירייה לחוויה עצמה? הרי המוח הוא זה שאמור ליצור את החוויה הזו בצורה פיזיקלית כלשהי, אז איך זה שאי אפשר למצוא את התהליך הזה של יצירת החוויה עצמה? באופן מאד הזוי נראה שאין למוח את היכולת ליצור את החוויה המודעת.
אולי, מישהו יטען, זה כמו מה שקורה במחשב. כשאנחנו רואים תמונה של תפוח על מסך המחשב זה אחרי הרבה עיבודים שהמחשב עשה. בתוך המעבדים של המחשב לא נמצא תפוח אדום ועגול, אלא רק קידודים חשמליים של התפוח. ייצוגים של הצבע האדום, של הצורה הכדורית ושל התפוח. ממש כמו במוח. אז מה ההבדל? למה אנחנו לא חושבים שיש משהו מוזר במחשב? התשובה היא שבמקרה של המחשב יש מנגנון פיזיקלי ברור איך עוברים מהקידודים החשמליים שיש במעבדים אל הפיקסלים של התמונה שנראה על המסך. אנחנו יודעים להסביר את השלבים השונים עד לקבלת תמונת התפוח העגול והאדום על מסך המחשב. הבעיה היא שבמוח שלנו אנחנו לא מוצאים את השלבים הללו. ליתר דיוק, אנחנו לא מוצאים את השלב הקריטי ביותר, את המסך עצמו. אנחנו מבינים איך המוח מקודד את הקלטים ואיזה פעולות הוא עושה לקידודים הללו, אבל במוח אין את המסך הסופי בו מוצגת החוויה. לא משנה על איזה אזור מוחי נסתכל ולא משנה האם נסתכל על חלק קטן מפעילות המוח או על פעילות כל הרשת המוחית בבת אחת, לא נמצא את הצבע האדום או את הצורה העגולה של התפוח. לא נמצא משהו שהוא כמו מסך המחשב, אלא תמיד נראה רק עוד ועוד קידודים וייצוגים. לא נמצא את "המסך" בו מוצגת החוויה עצמה, כפי שיש בדוגמה של המחשב. אבל, אנחנו חווים, יש לנו מודעות לעצמנו ולעולם. זו אמורה להיות המקבילה שלנו למסך המחשב, אז איך יכול להיות שאנחנו לא מוצאים במוח את השלב הסופי שמייצר את המראות שעל "מסך המודעות" שלנו? קיבלנו מצב פרדוקסלי ממש.
אולי, מישהי תטען, הייצוג המוחי הזה של תבניות ירייה ונוירוטרנסמיטרים זה החוויה של הצבע האדום? הבעיה בהסבר הזה היא שאם זה היה המצב, כל מי שיסתכל על המוח שלה ויראה את תבניות הירייה והנוירוטרנסמיטרים היה אמור לראות צבע אדום בדיוק כמוה ולא לראות תבניות ירייה. הבעיה היא שאם הייצוג המוחי הוא החוויה אז יש זהות ביניהם. כל מי שמסתכל על הייצוג המוחי אמור לראות את החוויה ולא סתם ייצוג מוחי, אבל זה לא מה שקורה. כשאנחנו מסתכלים על המוח אנחנו רואים תבניות פעילות ולא רואים את החוויה עצמה, לכן, זה לא נכון לומר שהייצוגים המוחיים הללו הם החוויה עצמה. הם רק ייצוג שלה. לכן, אחרי שאני אמדוד את הפעילות המוחית שלה אני אצטרך לשאול אותה מה היא חווה עכשיו. רק אחרי שהיא תגיד לי שהיא חווה שמחה, אני אדע שהפעילות המוחית שמדדתי מייצגת את השמחה שלה, אבל כפי שראינו, היא אינה יכולה להיות זהה לחוויית השמחה.
הגענו למצב הזוי. יש לנו פעילות מוחית שקשורה קשר הדוק לחוויה המודעת, אבל אנחנו לא יכולים למצוא את התהליך המוחי שיוכל לייצר את החוויה. יותר מזה, בגלל אותו הטיעון נראה שאין שום תהליך חומרי או פיזיקלי שיכול ליצור את החוויה המודעת!
תארו לעצמכם שבעתיד נוכל להבין במדויק את התהליכים הפיזיקליים במוח שיוצרים תודעה. עדיין יישאר פער בלתי ניתן לגישור בין התהליך הזה לבין החוויה עצמה. כי בזמן שמישהו יחווה שמחה, אנחנו לא נוכל למדוד את חוויית השמחה שלו אלא רק את התהליך הפיסי שמייצג את השמחה. אחרת, אם כן היינו יכולים למדוד את חוויית השמחה שלו, כשהיינו מודדים את התהליך הפיזי הזה, היינו מיד חווים גם כן את חווית השמחה שהוא מרגיש. אבל החוויה הזו פרטית ולא ניתנת למדידה מבחוץ. מה שבפועל יקרה הוא שנמדוד את התהליך הפיזי שרק מייצג את חוויית השמחה, אך לא את חוויית השמחה עצמה. אין איך להתחמק מהבעיה הקשה הזו. כל תהליך פיזי הוא תופעה שכולם יכולים למדוד אותה (מה שנקרא גוף שלישי). זוהי תופעה ציבורית. לעומת זאת, כפי שראינו, אי אפשר למדוד מבחוץ את החוויה המודעת עצמה. החוויה המודעת היא תופעה פרטית שרק היחיד מודד (גוף ראשון). לכן, כל התהליכים הפיזיקליים הללו שיוצרים תודעה, אינם יכולים להיות התודעה עצמה, כי הם ציבוריים ואילו לתודעה יש תכונה הפוכה, היא פרטית.
אז מה זה תודעה? איך יכול להיות שהיא שונה מכל תהליך מוחי ומכל תהליך פיזי שהוא?
איזה מצב עניינים מוזר ולא הגיוני! אנחנו לא מכירים שום תופעה אחרת ביקום שהיא פרטית. אם מישהי רוצה למדוד את קיום האלקטרון היא יכולה להשתמש במכשור מתאים, כמו מד מתח, כדי למדוד אותו. האלקטרון אינו פרטי. אבל לא כך לגבי החוויה המודעת. בגלל הפרטיות שלה, החוויה המודעת נראית כמנותקת מהמוח, מהחומר ומתהליכים פיזיים בכלל. אז מה זה לעזאזל תודעה ואיך היא בכלל יכולה להיווצר??
זוהי הבעיה הקשה של התודעה. היא כל כך קשה, עד שאין לאף אחד ואחת היום מושג איך לפתור אותה. התחלנו מכך שיש תופעות, כמו מסע בזמן, שנראות לא הגיוניות אך בכל זאת אמיתיות ושהתופעות הללו הן רמז לכך שאנחנו לא מבינים משהו מהותי לגבי המציאות. התופעות הפרדוקסליות הללו הן הפתח שלנו להבנה עמוקה יותר וכאשר נבין איך להסביר את התופעות הללו, נחשוף עוד שכבה של המציאות האמיתית שאנו חיים בה. הבעיה הקשה של התודעה היא בדיוק רמז מטורף שכזה, בדיוק כמו העובדה שאפשר לנוע אחורנית בזמן או שלחלקיקים יכולים להיות במספר מקומות בו זמנית. יש משהו בסיסי שאנחנו לא מבינים לגבי מארג המציאות. אין לנו מושג איך לפתור את הבעיה הקשה של התודעה, היא פשוט נראית כתופעה לא הגיונית ולכן ברור שאנחנו מפספסים משהו מאד עמוק על איך עובדת המציאות. מכאן גם ברור שהתשובה לא יכולה לבוא מתוך חישוביות בלבד או מתוך חקר המוח עצמו אלא דורשת הסתכלות רחבה יותר על חוקי הטבע. היא דורשת התערבות של הפיזיקה. אבל, כפי שראינו, נראה שיש נתק בין תהליכים פיזיים לבין התודעה, אז האם הפיזיקה יכולה בכלל להציל את המצב?
זהירות זומבים!
כדי לראות עד כמה המצב הזוי, שימו לב לטיעון הבא. הפילוסוף דיויד צ'למרס, שטבע את המונח "הבעיה הקשה של התודעה" הציע שבגלל שיש נתק כה חמור בין החוויה המודעת לבין הפיזיקה והחומר, ניתן לחשוב על אפשרות של יצור מוזר שמצד אחד זהה פיזית לאדם, אך מצד שני אין לו תודעה. את היצור הזה הוא כינה זומבי פילוסופי..
אומנם הזומבי זהה לנו, אך בגלל שיש נתק בין הפיזי לבין התודעה, עדיין יכול להיות שלא תהיה לו כלל מודעות. ניקח לדוגמה את התאום הזומבי שלי. הוא יראה כמוני, יהיה לו אותו מוח כמו לי ולכן הוא ידבר כמוני. יהיו לו אותה דינמיקה מוחית כמו לי ואותם ייצוגים מוחיים כמו לי. בזכות הפעילות המוחית הזו הוא גם יספר לכם שהוא אוהב לחפש את התופעות הלא הגיונית בעולם, הכול בדיוק כמוני, אבל.. אין לו תודעה. הוא לא חווה שום דבר מכל זה. אין אצלו אף אחד בבית. הכול אצלו קורה בחשיכה מוחלטת, כי הוא רק גולם. אין לנו מושג האם יכול להיות זומבי שכזה, אבל צ'למרס טוען שבגלל תכונת הפרטיות של החוויה המודעת אי אפשר לשלול את האפשרות הלוגית לקיומו של הזומבי. שימו לב שהזומבי הוא יצור מאד מוזר. מצד אחד, בגלל שיש לו ייצוגים מוחיים הוא יכול לייצר משפטים כמו "אני רואה תפוח", מצד שני הוא לא באמת חווה זאת. בתחום חקר התודעה קוראים למשפטים כאלה שיפוטים פנומנולוגיים. אלו שיפוטים שאנחנו והזומבי עושים לגבי קלטים חיצוניים ולגבי עצמנו (למשל, "אני אוהב שקיעות מול הים"). אבל לזומבי אין שום חוויה והוא לא מודע לכלום. לא לעצמו ולא לקלטים. זה מזכיר מעט את המצב כיום עם מחולל השפה GPT. הוא רושם משפטים שנשמעים כאילו יש לו תודעה. הוא יכול למשל לרשום, "אני אוהב שקיעות מול הים" למרות שאין לתוכנה יכולת לראות (לא שקיעות ולא ים..) או להרגיש אהבה. או תחשבו על מכשיר כמו סירי שלפני שהוא ישמיע את השיר שביקשתם הוא יאמר "אני אוהב את השיר הזה!" למרות שברור לנו שזהו סתם משפט חסר תוכן כי למכשיר אין שום יכולת לחוות אהבה. הזומבי הוא מעין GPT או סירי עתידי כה מתוחכם עד שהוא זהה לאדם מכל בחינה פיזית שהיא. השאלה האם זומבי יכול להתקיים או לא נשארה בינתיים ללא מענה.
כעת ניתן לחזור למשפט שהתחלנו ממנו. המסתורין הגדול שנמצא בלב תופעת התודעה הוא שהתודעה פרטית ולא ניתנת למדידה מבחוץ. נראה שאין שום תהליך פיזיקלי שיכול ליצור את החוייה המודעת. איזו חידה מרתקת! אחרי שהבנו מהו המסתורין הגדול שיש בתופעת התודעה וראינו שלא ברור איך אפשר לפתור את הבעיה הקשה של התודעה נשאלת השאלה האם הפיסיקה יכולה בכלל לפתור את החידה הזו? אני טוען שכן, אבל על כך בפוסט הבא!
ובינתיים, אם אתם רוצים לשמוע עוד על בעיה הקשה של התודעה, הנה פרק על נושא זה בפודקסט שלי רוחניות חילונית:
רוחניות חילונית 